החלטה בתיק ע"פ 715/05

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של  בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט שהם) פ' 40408/02 מן הימים 13.9.04 ו-16.12.04, בו הורשע המערער בעבירות של תקיפה חמורה בנסיבות מחמירות ובריחה ממשמורת חוקית, ונדון ל-18 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, והופעל מאסר על תנאי של 4 חודשים במצטבר.

ב.        (1) על פי הנטען בכתב האישום, בחודש נובמבר שנת 2002 או בסמוך לכך, הצטלמו המתלוננים איש ואשה, לקלטת פורנוגרפית שהופצה בחנויות, בעיר טירה. המערער (נאשם 1)  והנאשם הנוסף בכתב האישום (נאשם 2) ידעו כנטען על הקלטת וזיהו את המתלוננים המופיעים בה.

           ביום תאריך 22.12.02 בצהריים הגיעו המתלוננים במונית לבנק לאומי בכיכר סמארה בטירה, על מנת למשוך כסף. המתלוננת נכנסה לבנק, ואילו המתלונן המתין לה במונית.

           שעה שהמתינה המתלוננת לתורה בבנק, ניגש אליה כנטען נאשם 2, אשר זיהה אותה כמי שמצולמת בקלטת, והחל לקללה. כאשר יצאה מהבנק, התנפל עליה והיכה בה בחוזקה באמצעות מוט הברזל בפניה, ברגליה ובידה. אל נאשם 2 חברו מספר גברים שהיכו אותה בגופה.

           כנטען, באותה עת הגיע המערער למקום סמוך לבנק, כשהוא מצויד בבקבוק זכוכית, והחל להכות את המתלונן בחוזקה בראשו, ניסה לחנוק אותו והיכה אותו בכל חלקי גופו כשהוא צועק לעברו: "אתה לא הולך מכאן עד שתמות". כ-4 או 5 גברים נוספים היכו את המתלונן בגופו.

           לאחר שהיכה את המתלונן, כאמור לעיל, נמלט המערער מהמקום בעוד השוטרים שהגיעו למקום דולקים אחריו ועוצרים אותו; בהמשך הצליח המערער להימלט מהשוטרים. למתלונן נגרמו חתכים בקרקפת, חתך בשפה עליונה והמטומות בגפיים וכן סבל מכאבים עזים בכל חלקי  גופו.

           המערער הואשם בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בריחה ממשמורת חוקית ואיומים.

           (2) בית המשפט המחוזי קיבל את עדויות השוטרים כמהימנות באשר להתרחשות האירועים וזיהויו של המערער כמבצע העבירה. לעומת זאת, באשר למערער, ציין בית המשפט כי "נאשם 1 הותיר בי רושם קשה, של מי שאינו בוחל בדבר שקר, כל עוד יש בכך כדי להרחיקו מביצוע המעשה המיוחס לו בכתב האישום. עדותו היתה מתחמקת והסבריו לגבי תמיהות מסוימות שהוצגו בפניו, היו בלתי הגיוניים..."

(עמ' 96 להכרעת הדין). תמיכה לגרסת התביעה מצא בית המשפט בבריחתו של המערער ממשמורת המשטרה לאחר שהודיעו לו השוטרים כי הוא עצור.

           המערער זוכה מעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כיוון שלא ניתן היה להוכיח היכן נגרמו למתלונן החבלות הקשות, שכן המתלונן הוכה בשני אתרים שונים, ככל הנראה על ידי תוקפים שונים, וגם לא העיד. תחת זאת הורשע המערער בעבירה של תקיפה חמורה בנסיבות מחמירות ובריחה ממשמורת חוקית. בהסכמת התביעה זוכה המערער מעבירה של איומים.

           (3) נוכח חומרת המעשים ועברו הפלילי, גזר בית המשפט המחוזי על המערער שלושים ושישה חודשי מאסר, מהם שמונה עשר חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו.

ג.        (1)    בטיעונה המפורט בכתב ובעל פה השיגה באת כוח המערער בראש וראשונה נגד קביעותיו של בית המשפט קמא, הנובעות לשיטתה מהטעיה וקונספירציה על-ידי השוטרים עדי התביעה, שעל עדותם התבססה ההרשעה כאמור. לטענתה, הואיל והיה צורך למצוא אשם במעשה הפלילי, "בחרו רנדומלית" במערער, שכל כולו היה צופה מן הצד.

           (2)    ספציפית טענה באת כוח המערער להיעדרו של קשר עין רצוף בין השוטרים למערער, תוך הטחה כי העד המרכזי מקרב השוטרים לא דיבר אמת. לעניין זה הצביעה באת כוח המערער על ארבעה שלבים, לשיטתה, בעדויות השוטרים, ראשית, הגעתם למקום; אחר כך בריחת המכים, שאז לטענתה עסקו השוטרים בפעילויות שונות ולא היה קשר עין עם המערער; שלישית, בעת המרדף לא יכול היה כנטען להתקיים קשר עין בין השוטרים למערער בשל מעבר בסמטאות, ורק בחלק האחרון היה קשר עין. לעניין זה נדרשה באת כוח המערער גם לכך ששונה מספר רכב ה"וולוו" בו נמלט המערער בין תרשומת קצין המשטרה אנדריאנוב לבין עדותו.

           (3)    נטען, כי ישנה אי בהירות באשר לכיסוי הראש שיוחס למערער - כובע או צעיף, וכן כי יוחס על-ידי בית המשפט קמא משקל יתר לבריחותיו של המערער, תחילה ממקום האירוע ואחר כך מן המשמורת משנלכד בידי השוטרים; זאת - כיוון  שהיה מבוהל ושרוי בחרדה נוכח עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו, ובשלב המעצר אף כוון אליו אקדח על-ידי המשטרה, דבר שהטיל עליו אימה.

           (4)    באשר לעונש נטען, כי הנאשם האחר בתיק, שהיתה חומרת יתר במעשיו, נחלץ מן הדין בהעדר המתלוננים, שלא אותרו בעת המשפט, ואילו המערער הורשע וכן הוחזק במשך שנתיים במעצר בית; יש איפוא מקום להתחשבות בכך לשם הקלה.

ד.        (1)    מנגד טענה המדינה, כי המדובר באירוע של לינץ', כי בית המשפט קמא לא האמין למערער מכל וכל, וכי התבלטותו של המערער באה מתוך לבושו - חולצתו הלבנה וכיסוי הפנים; כי הכביר גרסאות וסתירות באשר לחולצתו; כי זיהויו על-ידי השוטרים היה תקף וכי קשר העין עמו לא נותק; באשר לרישום מספר הרכב, נטען כי הקצין אנדריאנוב העיד שנמסר לו כי רישומו בראשונה לא היה מדויק, ומכל מקום אין מחלוקת של ממש באשר לרכב "וולוו" שבו נמלט המערער.

           (2)    באשר לעונש, לטעמה של המדינה, במקרה של לינץ' עונש של 18 חודש (השאר הם הפעלת התנאי) אינו חמור. ועוד, המערער לא היה במעצר בית מלא ואופשר לו לצאת לעבודתו.

ה.        (1)    לאחר העיון אין בידינו לקבל את הערעור. בכל מאמציה הניכרים, לא עלה בידי באת כוח המערער לקעקע במהות את זיהויו של שולחה בעבירה. הדמות בחולצה לבנה ובכיסוי ראש ופנים זוהתה על-ידי השוטרים העדים כמשתתף בהכאה (פלאח, עמ' 8; אנדריאנוב, עמ' 47; נסר אל דין, עמ' 30) נראה כי קשר העין, היתד שעליו - או על היעדרו, לטענתה - ביקשה להסמיך את השגותיה, נשמר כגירסת התביעה; אכן, לגבי הצוער מוהנא פלאח, כפי שהעיד, ניתק קשר העין הישיר לזמן קצר - לטענתו לשבריר שניה (עמ' 16); עיסוקו במסירתם של מפתחות הרכב ארך לשיטתו 5 שניות (עמ' 15) ולשיטת רס"מ נסר אלדין "מקסימום 3, 4 דקות" (עמ' 29); ואולם, שוטר זה שהעיד באשר להשתתפותו של המערער במכות (עמ' 8 ועמ' 12) שמר על קשר עין עם פקד אנדריאנוב (ראו במיוחד עמ' 14), ועדותו נתקבלה כמהימנה. קשר העין הישיר עם המערער עצמו נשמר על-ידי הקצין אנדריאנוב, וזאת - על פי עדותו שלא נסתרה - באופן רצוף (עמ' 48-47), וכך עולה גם מ- ת/21, זכרון דברים שנרשם על ידיו פחות משלוש שעות לאחר האירוע, וכן ראו ת/22. בית המשפט קמא ראה את עדותו כמהימנה. לעומת זאת לא האמין בית המשפט קמא - כאמור - לעדותו של המערער, גם בגלל הסתירות בה (ראו עמ' 79 באשר לגירסאות בעניין החולצה). ועוד, קשה להלום את בריחתו הכפולה של המערער, והרי אם לא היכה את המתלונן, ואפילו נניח שפחד בשל המאסר על תנאי התלוי ועומד כנגדו והחל בבריחה ממקום האירוע כאחרים, הנה משעה שראה שוטרים דולקים אחריו צריך היה לעצור ולומר את גירסתו. ועוד, משנעצר, גם אם כוון אקדח כלפיו בשלב מסוים, הימלטותו מעבירה אליו את הנטל להסבר משכנע, והוא לא עמד בו.